סיפורים קצרים (עמוד עד שני עמודים) הנכתבים בהתאמה למוצר
או שירות מסוים. הזדמנות לרענן את "שגרת התוכן" שלכם ולהפתיע את
הקהילה שלכם. אנחנו אמנם בעולם ה"סטורי" המהיר, אבל אני מאמינה
שסיפור שכתוב היטב ונוגע לקהל היעד, יכול לתת ערך רב.

​

סיפור הוא תוכן שפועל על רגשות וצרכים, בדרך יצירתית!
דרך סיפור של דמות בדיונית, אפשר לעורר אצל הקוראות והקוראים
תובנות ומחשבות לגבי החיים והצרכים שלהם.

​

על מנת לא ליצור פרסום סמוי ולשמור על הוגנות,
מומלץ לסמן גם את התוכן הסיפורי כפרסומת.

​

​

דוגמה 1 // הסיפור: בית התליון

(סיפור שיכול להתאים למעצבות תכשיטים)

​

הילה עמדה מול המראה.
היא דילגה במבטה על העיניים שירשה מאימא, על השיער החלק שירשה מהשכן, כך התבדחו במשפחה המתולתלת שלה, על האף שירשה מאבא וגם על השפתיים שהיו רק שלה ולא דומות לאף שפתיים משפחתיות. מבטה נחת ישר על החלק העליון של בית החזה, החלק שקיבל אצלה את השם "בית התליון". זה האזור בו נחים תליונים של שרשראות, במה לצורות מזהב או מכסף, מקום של כבוד להיסטוריה משפחתית העוברת בירושה.

​

בית התליון שלה ריק. היא הניחה עליו יד ולחשה: "זה היה של סבתא שלי".
אם רק הייתה יכולה להגיד את זה באמת חשבה והזיזה את היד.
יש לה כל מני שרשראות, אבל אין לה שרשרת שנושאת בתוכה כמה דורות, סיפור חיים של סבתא

או של דודה, מתכת שספגה מתכונים, סודות, טיפים משפחתיים, זעה של התרגשות, דמעות,

ליטופים של דורי דורות. הילה תמיד קנאה ב"יורשות" ככה היא קראה להן.
הבנות שהיו הולכות בגאווה עם שרשרת זהב ואומרות: "זה היה של סבתא שלי".
היא תמיד חשבה שזה מנצח את אלה שאומרות: ,"קניתי את זה בחו"ל"

ובטוח מנצח את אלה שאומרות: "בעלי קנה לי".

​

המשפחה שלה לא סנטימנטלית. גם לסבתות שלה היו תכשיטים, אבל לאחר שנפטרו

המשפחה מכרה אותם "מטעמים כלכליים". כך הייתה מדקלמת אימא שלה

בכל פעם שהילה ניסתה להבין למה לא השאירו לפחות שרשרת אחת.

מול המראה, היא הניחה שוב יד על בית התליון הריק שלה.
היא התחילה להניע את כף היד במעגלים קטנים ואז במעגלים עוד יותר קטנים

ואז במעגלים קטנים ממש רק עם אצבע אחת, יוצרת תליון מדומיין ומרגישה את המקום חם.
האצבע שלה המשיכה לנוע במעגלים יוצרת חום שיכול להתיך זהב, חום שיכול ליצור יש מאין,

חום של רעיון.

​

למחרת בבוקר הלכה למעצבת תכשיטים שהיא אוהבת וקנתה לעצמה שרשרת חדשה מצופה זהב שאותו עטפה הילה בציפייה היקרה מכל מתכת. ציפייה להתחיל מורשת חדשה, מורשת, שיום אחד,

אולי תהיה לה גם יורשת. עם השרשרת הזו היא תתחיל את מורשת הירושה שלה.

יש לה שרשראות אחרות, אבל הן לא דף חלק. בשביל מסורת חדשה צריך שרשרת חדשה!

מהיום היא תטעין את השרשרת הזו בכוונות חדשות, בכל מה שחשוב לה, בכל מה שיפה וטעים ומרגש בעיניה. היא תעשה את זה בשביל עצמה ובשביל מי שתקבל את השרשרת הזו בעתיד, אולי בת תהיה לה אולי אחיינית, היא עוד לא יודעת מי זו תהיה.  השרשרת הזו תעבור בירושה יום אחד, למישהי אחרת שתישא אותה על בית התליון שלה. כאן ועכשיו מתחילה מסורת חדשה חשבה, והלכה לים.

​

היא התיישבה על החול והסתכלה על הגלים באים והולכים, מורישים לאנשים קצף,
רשרוש, כחול ושלווה. היא הצמידה את תליון השרשרת לבית החזה, לבית התליון המלא שלה.

התליון הזה ירגיש את פעימות הלב שלה וישמור אותן כזיכרון. השרשרת הזו תחווה איתה את הים הזה ואת הים שמעבר לים. היא תחווה איתה אהבות ואכזבות, פעימות לב רבות, התחלות וסופים, קינוחים וחתולים. הכל. התליון הזה הוא לא רק חפץ חשבה. הוא ממש דבר חי שיקבל את השכבות של חייה ויגדל איתה ועם כל מי שתמשיך את המסורת שלה.

​

​

דוגמה 2 // הסיפור: תאריך להעריך

(סיפור שיכול להתאים למעצבות פנים)

​

בסוף יום עבודה ארוך סיגל התיישבה בכבדות על הספה בסלון.
לצידה נחה כרית מעוצבת שקבלה ליום ההולדת שחגגה לפני חודשיים.
היא אוהבת אותה. כרית בצבע תכלת עם רקמה צבעונית של פרחים עדינים.
כרית שמגישה לה זר פרחים יפה בכל יום. גם בלי אירוע מיוחד ולא רק ביום הולדת.
משהו בכרית הזאת, עובר את המילוי הצמרירי ואת הבד ונוגע בלב של סיגל.
היא מחבקת את הכרית ומניחה אותה שוב על הספה. אחר כך מעבירה את
כף ידה על בד הספה ושמה לב שבצד שבו היא יושבת הבד מעט משופשף יותר.
לעומת זאת, הצד השני של הספה נראה כמו אדמה שלא דרכו עליה,
קצפת שאף אחד לא טבל בה אצבע. ספר שלא נפתח וסומן.

סיגל חשבה על החודשיים האחרונים בחייה ופתאום הבינה שחודשיים היא יושבת רק בצד של הכרית. כאילו הצד הזה של הספה טוב יותר, נעים יותר, מזמין יותר.

את ארוחת הערב אכלה בשולחן הקטן של פינת האוכל. שולחן לבן שמספיק לצרכים שלה.
היא אכלה מהר וקמה לשטוף כלים. אחר כך חזרה לצד המזמין של הספה. הצד של הכרית.

לפני שהלכה לישון הסתכלה על המיטה שלה. היא הייתה עייפה, אבל המיטה לא קראה לה.
"תגידי לי שחיכית לי" תגידי "בואי שימי ראש" אמרה בלחש למיטה. המיטה לא ענתה.
סיגל שוב מצאה את עצמה על הספה, בצד שמקבל אהבה, הצד של הכרית.
בבוקר התעוררה שם.

​

למוחרת, לפני שהלכה לישון, לקחה את הכרית מהסלון והניחה אותה צמוד לגב המיטה.
"נו, את באה?" לחשה לה המיטה לפתע.

אותו דבר קרה עם פינת האוכל. כשהתיישבה לאכול באחד הערבים, הניחה את כרית על מושב הכיסא השני. הפעם, כשסיימה לאכול נשארה לשבת, קראה קצת במגזין שאהבה

ולכמה דקות סתם בהתה בקיר בלי צורך לקום.

לפני שנכנסה להתקלח הסתכלה על הכרית שחזרה בינתיים לספה ושקלה לקחת אותה איתה.
לבסוף הניחה לכרית ונכנסה למקלחת לבד. מבעד לאדי המים סיגל בחנה את המקלחת.
היא משופצת, נקייה. בין האריחים זורמים נהרות רובה לבנים, הברזים כסופים ללא כתמי חלודה
והכיור מנצנץ. ועדיין, משהו חסר. היא לא מחפשת עוד ברק, לא עוד לובן. היא לא יודעת מה בדיוק חסר, אבל היא יודעת מה היא רוצה להרגיש. היא רוצה שהמקלחת תקרא לה, היא רוצה להיכנס ולהרגיש שהיא רוצה להישאר ולא רק בגלל שהמים חמים. היא רוצה להרגיש במקלחת מה שהכרית נותנת לה להרגיש על הספה. להרגיש מוזמנת, להרגיש שהיא רוצה להישאר. להרגיש בבית.

 

מתי באמת הרגישה ככה? אולי מעולם לא...
סיגל ניסתה לחשוב האם יש מקומות אחרים בהם הרגישה ככה. הרי לא יכול להיות
שהמשבצת של הספה והכרית הם המקום היחיד שבו היא מרגישה בבית.
אף תמונה לא עלתה בראשה. אפילו לא בתים של חברות עם טעם מעולה, אפילו לא בתים
של חברות עם טעם יקר. הזיכרון היה דף שחור.
היא ניסתה להיזכר גם בבית הוריה, המקום שהיה הכי בית בשבילה בעולם.
היא נזכרה בספות, בווילונות, בכריות ובמפות, אבל התמונות שעלו בזיכרונה לא התחברו
אחת לשנייה. בבית הוריה היו כל החפצים שמרכיבים בית, כל בית. לא בית מספיק מיוחד.
לא בית שנצרב בזיכרון. היא אהבה את בית הוריה בגלל אהבתה אליהם, אבל מבחינה חיצונית,
ביתם היה יכול להיות של עוד הרבה משפחות.

המחשבה הזאת דכדכה אותה. איך יכול להיות שעד היום היא לא השקיעה מספיק מחשבה
במקום הכי חשוב בעולם. איך יכול להיות שהיא, שעובדת קשה בשביל כל מה שיש לה,
לא עצרה רגע כדי ליצור לעצמה את המקום המזמין, המפנק. מקום להתרפק עליו.
בית שכל פינה בו תקרא לה ולא רק כרית אחת פרחונית.

​

באותו רגע סיגל פתחה את היומן שלה וסימנה תאריך בעיגול.
מתחת לתאריך כתבה: תאריך להעריך.
זה התאריך שבו תתחיל לדאוג לבית שלה, תתחיל לדאוג לעצמה.
מהתאריך הזה והלאה היא תדאג שכל פינה בבית תהיה פינה שלה, פינה מזמינה ועוטפת
פינה ועוד פינה ועוד פינה שיצרו את הבית שמגיע לה. הבית שהיא רוצה.